שמה של העיר הצרפתית ורדן נגזר מהמילה וורדונאם, משמע ״מבצר חזק״ בלטינית. האימפריה האירופאית הגדולה ביותר שקמה אחרי נפילת רומא, זו של קרל הגדול, חולקה בורדן. מעט יותר מאלף שנים לאחר מכן ימצאו את מותם במבצרים החזקים של העיר כמיליון גברים. ארבעים ושלושה שבועות נמשך הקרב בורדן כחלק מהחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. ארבעים ושלושה שבועות בהם הגרמנים והצרפתים, הצאצאים של קרל הגדול, כתשו זה את זה. ארבעים ושלושה שבועות בהם המטירו זה על זה כמויות בלתי נתפסות של פצצות. ארבעים ושלושה שבועות בהם הפטריוטיות הצרפתית מתה.
**

הפטריוטיות, הלאומנות, הנרטיב הלאומי הצרפתי בשיא כוחם נולדו ביום שבו לא היה להמונים לחם. כמה פשוט, כמה ארצי, כמה מוחשי. הר הגעש האיסלנדי ״לאקי״ התפרץ ומזג האוויר האירופאי השתגע ומחסור כבד הורגש. שר האוצר הצרפתי נכשל בתפקידו להתמודד עם המשבר ומחירי הלחם האמירו. ההמונים רעבו ואנשים עם מחשבות גדולות השתמשו ברעיונות גדולים כדי לתדלק את העם לשינויים משמעותיים. הבסטיליה נפלה, ראשו של המלך ומלכתו חובבת העוגות נערפו וההמונים קיבלו אוכל שישביע את בטנם ורעיונות שירוו את מוחם. הרעיונות האלה הפחידו את השלטונות המלוכנים האירופאים, שהגיבו בהכרזת מלחמה. הם פחדו מהרעיונות האלה על לאומיות, אבל הזרע נשתל וצמח במהרה לצבא מטיל מורא. הגיוס הצבאי הלאומי האמיתי הראשון בהיסטוריה התרחש. העם הצרפתי התגייס למלחמה והיוו את הבסיס לאימפריה חדשה, שרק קואליציה של מדינות רבות אחרות וחורף רוסי אכזרי אחד הצליחו לבלום שנים לאחר מכן. אלה היו אותם הרעיונות שאיפשרו לצרפתים לצעוד בשירה אל שדות הקטל בורדן, מאה שנים לאחר מכן, למרות שהאנשים שצלעו פצועים בצד הנגדי אמרו להם שהם בסך הכל עוד בשר שמכונת המלחמה תלעס ותירק החוצה.
**

אין תחליף אמיתי לנרטיב חזק בכל הנוגע לצבא. נפוליאון הוכיח זאת בפעם הראשונה באמצעות הצבא הגדול ביותר שהעולם ראה עד לאותה הנקודה ורבים אחרים חיקו את אותה ההצלחה מאז. הגרמנים הראו איך באמצעות נרטיב חזק גם מדינה קטנה יחסית יכולה להגיע כפסע מניצחון מוחלט נגד מספרים עודפים פי כמה. הצרפתים, שערב פתיחת מלחמת העולם השניה עוד נחשבו בעיני רבים לבעלי הצבא החזק בעולם, ניגפו בחודשים ספורים. למרות עשרות אלפי ההרוגים הם לא באמת התאבדו מול הכובשים. מצד אחד הנאצים לא נתנו להם סיבות טובות מדי לעשות זאת ומאידך גיסא היו הזכרונות מורדן. יותר מדי אנשים התחילו לפקפק באמיתות הסיפור. בחשיבות הנרטיב. לא כולם כמובן, דה גול ומאות אלפי אחרים עדין נשמו את הנרטיב, אבל לא היו מספיק מהם ולולא הצלחת הנרטיב הרוסי והאמריקאי ומיליוני האנשים שהאמינו לו צרפת הלאומית הייתה נמחקת ונשארת כחלק מגרמניה והנרטיב שלה.

הסיפור היווה גם את ההבדל הגדול שנים ספורות לאחר מכן בארץ ישראל. יהודים רבים ששרדו את התופת ההיא ואחרות האמינו בסיפור אחד משותף. הערבים סביבם הרבה פחות. ״צומוד״ התברר כסיפור הרבה פחות מוצלח מאשר ציונות. מספיק יהודים היו מוכנים לתת הכל למען בית לאומי יהודי, בעוד שערבים רבים האמינו כמו הצרפתים שזכרו את ורדן בחיים עצמם. רבים מהם עזבו או ויתרו או פשוט לא נלחמו חזק מספיק ואיבדו את חירותם לטובת סיפור שונה משלהם.
**

בשבעים השנים שעברו הסיפור ההוא נשחק. רוב הסיפורים ברוב מדינות המערב נשחקו. הקפיטליזם, הסוציאליזם, הלאומיות, כמעט כולם התבררו כסיפורים בינוניים לכל היותר שנסדקו לנוכח המציאות והנוחות של המאזינים והמאמינים. המדינות הסוציאליסטיות רחוקות מהמודל המרקסיסטי שנות אור, המדינות הקפיטליסטיות רחוקות לא פחות מחזונם של סמית׳ וקיינס ואחרים. המציאות הייתה חזקה מכל הסיפורים ואף אחד מהם לא נותר שלם. כמו טלפון שבור הסיפורים עברו שינויים. אנחנו עדין משתמשים בכותרות, אבל התוכן שונה עד מאוד מהמקור. כמעט כולם מלבד בודדים: סיפור ״החופש״ האמריקאי עדין חי. אנשים כפט טילמן עדין הסכימו לוותר על חיים מדהימים כדי להתגייס ליחידות מיוחדות ולחרף את נפשם למען אידיאלים מופשטים. הוא לצורך העניין גילה חורים בנרטיב מהר מאוד וכמעט בטוח שזה מה שעלה לו בחייו. סיפור נוסף שעדין חי ונושם הוא הציונות, שלמרות כל כך הרבה התקפות, עדין מחזיק מעמד.
**

הציונות, אותו סיפור פשוט ואפקטיבי על בית לאומי יהודי במולדתו ההיסטורית, נתן עבודה כמו הטובים שבסיפורים שאנשים מספרים לעצמם. קבוצה זעירה של אנשים באופן יחסי השתמשו בו כדי לבנות מדינה מפוארת יחסית למרות שכל הסיכויים היו נגדם. בעיקר כי ליריבהם לא היה סיפור טוב כמו שלהם. היום לא מעט מהישראלים כבר לא מאמינים באותו הסיפור. מיעוט מהם מודה בפה שלם בהיותם פוסט ציונים. רבים אחרים לא אומרים את המילים המפורשות, אך ללא ספק עובדים למען חיסולו של הסיפור. עשרות אחוזים מאזרחי ישראל נכללים בקבוצה הזו, אם חרדים, ערבים, או חילונים, שמאמינים לגמרי בסיפורים אחרים.
**

אלא אם כן אתם שבויים לגמרי בסיפור הציוני צריך להודות שהסיפורים האלטרנטיביים לא פחות טובים וכוללים הרבה פחות חורים. מדינת כל אזרחיה זה סיפור נהדר באופן אובייקטיבי. זכויות אדם, חופש, חירות, כל המילים הגדולות האלה שאנשים בברים הפריזאים זרקו לאוויר ולעצמם בין השנים 1918 ל-1939 ובטח שלאחר 1945. הסיפורים האלה יכולים להוביל לחברת מופת, שבה כלכלה ותרבות מדהימה יכולות לצמוח, אבל הסיפורים האלה פחות מוצלחים בלגייס אנשים לשים על עצמם מדים. והנה הבעיה המקומית והפרדוקס שצריך לעניין את כל הדוחפים אל אותם נרטיבים עדיפים, כביכול.
**

קל ונוח לצחוק וללגלג על ביבי והחיים עצמם שלו. הוא בטוח עוזר מהצד שלו. אבל מאידך גיסא חשוב לציין שמיליוני אנשים במצרים באמת שונאים ומאיימים ומאות מיליוני אחרים בדיוק כמותם. אנחנו אומנם זוכרים את סברה ושתילה היכן שנקטלו כחמש מאות פלשתינאים גולים, אך לא יודעים לומר בלי לבדוק היכן האבא של מלך ירדן הנוכחי שחט כמות גדולה פי מאה. כי לפי הסיפור שלו זה בסדר, אז על הפרטים אנחנו לא באמת מתעכבים. ולפי הסיפור של הריבון הסורי והלבנוני והסעודי והאירני ובטח ובטח של החברים החדשים בשכונה, שלא שייכים למדינת לאום, אלא לסיפור מפחיד פי כמה, אפשר וצריך להעלים כמויות של אנשים כדי להגיע לסוף הטוב שהובטח להם בפרק הראשון.
**

אפשר להאמין שהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה תאפשר לשאר האנשים בשכונה לקבלה בשלום ובשלווה, אבל האמת היא שאין מדינה כזו. אין אפילו מדינה יציבה אחת במזרח התיכון, אין אפילו מדינה אחת שלא השתתפה במלחמות איומות באזור בעשורים האחרונים, או כזו שאפשר לומר בוודאות כלשהי שלא תאיים צבאית על 20 אלף הקילומטרים שנמצאים בין אילת למטולה. זו לא אירופה, ששבעה עד לאחרונה מאקט המלחמה, אלא המזרח התיכון שהתיאבון בו למוות לא שבע לעולם, או כך לפחות נראה.
**

לא כיף לדבר על זה ואפשר לצעוק מקיאבלי וציניות ושלל מילים אחרות, אבל גם זה לא ישנה את המציאות, שבגינה דרוש סיפור. אני עדין לא שמעתי סיפור שכזה, שישכנע אנשים בני 18 ללכת ליום סיירות, ללכת לגיבושים, להתגייס ליחידות מיוחדות ולשרת בשירות צבאי קרבי זולת הציונות. אין זה פלא שהציונות הלאומית שולחת יותר ויותר ילדים לתוך המכונה הצבאית כי שם הסיפור הכי חזק. זה טריוויאלי. טריוואילי הרבה פחות יהיה לתוות סיפור שיצליח לקחת את מה שהציונות עשתה ולשפרו גם לנרטיב שישלח ילדים לשים על עצמם מדים וגם יאפשר הקמת חברת מופת בה לכולם יש מקום, גם ללא יהודים. יש שיגידו, ואני ביניהם, שזה יהיה הכרח. שבלעדי סיפור כזה, או עדכון כלשהו לסיפור הקודם, לישראל יהיה קשה מאוד להמשיך בעתיד באותו קו עליה שבו היא נמצאת מאז תחילת דרכה. האלטרנטיבה היא כמובן הכנעות לבינוניות וסיפור סיפורים בינוניים שמלאים באפקטים, אך לא יספקו את הסחורה בקופות ומול המבקרים, אלה עם הדגלים השחורים, או הירוקים.