לינק להורדה ישירה
הרשמה ב-iTunes
הרשמו ל-RSS שלנו
כנס החירות ה-4 התקיים ב-30 למרץ 2017, ואנחנו לקחנו בו חלק עם פרק מיוחד שכולל שלל אורחים, כולם עוסקים בצורה כזו או אחרת בחירות, חופש הביטוי והזכויות שלנו כפרטים במדינת ישראל.
רשימת האורחים והנושאים:
בועז ארד על כנס החירות ומרכז איין ראנד בישראל, ד״ר מיכאל שראל על חופש וחירות במגזר הציבורי ובמערכת החינוך, עקיבא ביגמן, עורך אתר מידה, על הסכנה הקיומית שבהסתדרות, ניקולאי טלייסניק על החופש שלו בצפון קוריאה, ארי שמאי על קללות במגרשי כדורגל ויגאל עמיר, ח״כ שרן השכל על דה-קרימינליזציה של קנביס ומה קרה לגלעד ארדן, הלל גרשוני על פירוק מערכת החינוך והפחתת מיסים, משה פייגלין על תנועת זהות ושיטת השוברים בחינוך.
קישורים מומלצים:
נוע תנוע – ההדסטארט
אתר כנס החירות ה-4
מרכז איין ראנד
עמוד הפייסבוק התנועה הליברלית החדשה
אתר התנועה הליברלית החדשה
הדף של מיכאל שראל בפורום קהלת
דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי – מיכאל שראל
תרבותו – טיולים לצפון קוריאה
אתר מידה
שרן השכל באתר הכנסת
מצע מפלגת זהות
הלל גרשוני בטוויטר
Geekonomy 
כמה נוח שליברטריאנים הם כמעט תמיד ממעמד הביניים הגבוה ומעלה. נורא קל לומר ש'היד הנעלמה' תפתור הכל.
רק חבל שלפחות בשני העשורים האחרונים, כמעט כל הפרטה שנעשתה נכשלה בגדול וכולנו הפסדנו. השוק החופשי גרם לזה שהבנקים וחברות הביטוח דפקו אותנו. הפיקוח עליהם הרי היה בדיחה. התיאוריה הניאו ליברלית קרסה: הכסף לא מחלחל למטה, אם נותנים עוד כסף לעשירים. התשואה על ההון תמיד גבוהה יותר מאשר עליית השכר הריאלי, וכך נוצרים פערים (ממליץ לכם לקרוא את הספר המופתי של פרופ' תומס פיקטי, 'הון במאה ה-21').
אבל מה שהכי מרגיז אותי, זה האופן שבו אנשים ממהרים לחשוב על מערכת החינוך כעל מערכת פיננסית או מפעל, שצריך להיות בתחרות תמידית, כי זו טיפשות מוחלטת. מערכת החינוך או הבריאות לא צריכות להימדד לפי מדדים של מפעל. יש גם הרבה דברים רעים בתחרות חופשית, שאתם לא לוקחים בחשבון.
רוצים דוגמא? הנה: אני מורה חדש במערכת. אני זקוק להכשרות מקצועיות, שמשרד החינוך לא נותן. ואני לא מדבר על ידע – את זה אפשר ללמוד באינטרנט. אני מדבר על האופן שבו צריך להעביר את הידע לתלמידים. אני מקבל את הסיוע הזה ממורה עמיתה בתיכון – וגם זה לא אירוע נפוץ. עכשיו תכניסו תחרות 'בריאה' (עאלק) בין המורים. אתם יודעים מה קיבלתם? מורים שמפחדים על מקום העבודה שלהם, ולא מוכנים לשתף ידע. ואני לא צריך לנחש שזה יקרה: הדבר הזה קיים כבר היום בהמון בתי ספר בארץ. מורים ומנהלים שמים רגליים למורים חדשים, כי הם חוששים למקום עבודתם.
עוד דוגמא? תסתכלו על מערכת הבריאות. הפרטת שירותי בריאות בכל מדינה מערבית שעשתה את זה – הביאה לעלייה דרסטית בעלות השירותים והתרופות. רופאים לא משתפים מידע ביניהם. מי ששולט אלה חברות ביטוח וחברות תרופות, שמה שמעניין אותן זה רק שורת הרווח.
ואלה באמת רק שתי דוגמאות קטנטנות, אבל מציאותיות לגמרי. לפעמים אין ברירה – המדינה לא יכולה להפקיר את האזרחים שלה לידי השוק החופשי והתחרותי. לא כל דבר הוא מפעל כלכלי.
אהבתיאהבתי